איבחון צליאק

 

תופעת הצליאק זכתה לכינוי "תופעת אלף הפנים" על שום הכמות הרבה של הסימפטומים הנלווים אליה.
מהם תסמיני התופעה ואילו בדיקות נדרשות לצורך אבחון?

 

תופעת הצליאק (המוכרת גם בשמות "כרסת" או "דגנת") מלווה בשלל תסמינים פיזיולוגיים והתנהגותיים: אנמיה, חיוורון בטן תפוחה, כאבי בטן ובעיות קיבה (שלשול או עצירות), חוסר תיאבון, הקאות, עיכוב בקצב הצמיחה ובהתפתחות המינית, עייפות וחוסר ריכוז, מצב רוח ירוד, הפרעות בתפקודי הכבד, בעיות בבלוטת התריס, בעיות נשימה, נשירת שיער, הפרעות הורמונאליות, פגיעה בפריון, דלדול שרירים. לא כל הסימפטומים מופיעים יחד, ולעיתים אף אינם מופיעים כלל, אך עדיין המאובחן נדרש להימנע מגלוטן על מנת שלא לסכן את בריאותו.
ריבוי הסימפטומים וחוסר העקביות בהופעתם הקשו בעבר על אבחון התופעה. יחד עם זאת, המודעות שגברה בשנים האחרונות, לצד התפתחויות במחקר הרפואי, הקלו על תהליך האבחון והפכו אותו לזמין ומדויק יותר.

בדיקות דם וביופסיה לאבחון צליאק

האבחון מבוסס על שילוב של בדיקת דם וביופסיה שתוצאותיהן מפוענחות על ידי אנדוקרינולוג או רופא מומחה בגסטרואנטרולוגיה . בשלב הראשון, מתבצעת בדיקת דם סרולוגית לגילוי ארבעה נוגדנים נגד הרכיב גליאדין, המצוי בגלוטן. הימצאות הנוגדנים מצביעה על סבירות גבוהה לצליאק.
• בדיקה לנוגדנים לטרנסגלוטמינאז (TTG) - בדיקה סרולוגית המאתרת נוגדני טרנסגלוטאמינאז (Tissue transglutaminase). הנוגדנים תוקפים את האנזים טרנסגלוטמינאז שהוא אנזים המצוי ברקמות רבות של גוף האדם.
• בדיקת נוגדני אנדומיזיום (EMA)- בדיקה אמינה אך יקרה יותר.
שילוב שתי הבדיקות (נוגדן TTG ו-EMA) מעלה את הסבירות לאיתור צליאק.
יתכנו מקרים בהם בדיקת הנוגדנים תהיה חיובית אצל אדם שאינו רגיש לגלוטן, ולהיפך – מקרים בהם יתכן צליאק, על אף שלא נמצאו נוגדנים בדם, ולכן, האבחנה הסופית של הצליאק נעשית על ידי לקיחת ביופסיה - דגימת רקמות מהמעי הדק (באמצעות אנדוסקופיה ובהרדמה מלאה), שבה נראים השינויים ברירית המעי.

מתי כדאי לגשת לאבחון?

בניגוד למה שנהוג היה לחשוב בעבר, צליאק אינו נחלתם הבלעדית של תינוקות. התופעה עשויה להתפרץ גם אצל מבוגרים, לאחר שנים שהיתה רדומה, ולכן, בכל מקרה של חשד לצליאק, עם הופעת אחד או יותר מהסימפטומים, מומלץ לגשת להיבדק אצל מומחה ולבצע את שתי הבדיקות.